כל אחד מאיתנו גדל בבית שונה. כמספר האנשים כך מספר חוויות הילדות. אפשר לשים אצבע על שני סוגי בתים עיקריים בהם גדלנו לפני שהפכנו בוגרים וחיפשנו זוגיות: בית יציב ועקבי ובית בו היתה חוסר יציבות, כולנו נעים בין שני הבתים האלו. זו ילדותי השנייה – מה קורה לילד שבך, הפוגש את עצמו בזוגיות? ואיפה זה פוגש אותנו בחיים ואיך בכל זאת אפשר לשנות את האופן בו משפיעה הילדות שלנו על הזוגיות, בשורות הבאות:
בית שמגדל ילדים בעלי סגנון התקשורת בטוח
אם שואלים חלק מהאנשים, באיזה בית גדלו? אלו שידברו על בית חם, אוהב, שאהבה קדמה לכל, היו בו יחסי כבוד הדדיים, יחסים קרובים בין בני המשפחה ובקיצור, מקום להתרפק עליו, הם אנשים שגדלו כנראה להיות בעלי סגנון התקשרות בטוח.
הם מגיעים עקביים ויציבים יותר גם למערכות היחסים שלהם, הם מגלים כבוד וסובלנות כלפי בני הזוג ויש תחושה שהדברים זורמים יותר בעבורם.
ויש בתים אחרים, הם לא בתים של אנשים מכוכב אחר, לאמיתו של דבר רובנו גדלנו בבתים בהם יש נגיעות גם מסוג בית זה בו ההתקשרות יכלה לפעמים להיות פחות חיובית.
מדוע חשוב לדבר על חלקים פחות נעימים בבתי ילדותנו? קודם כל על מנת עדיין להגיד תודה להורינו היקרים שעשו כמיטב יכולתם ואת כל מה שיכלו לתת בעבורנו גם אם טעו לפעמים.
הסיבה השנייה שחשוב לדבר על חוויות ילדות פחות טובות היא מאחר וזו הדרך הכי בטוחה להראות שאפשר להשתנות מן הקצה אל הקצה כאשר מגיעים למצב של רוצים זוגיות, גם אם יש זיכרונות ילדות פחות טובים.
בית שמגדל ילדים בעלי סגנון התקשרות חרד ולא יציב
אנשים שגדלו בבית כזה יזהו בעצמם חלק מהתכונות הבאות בהקשר לזוגיות:
- ירגישו שבן או בת הזוג שלהם תמיד יותר טובים או מוצלחים מהם
- יפתחו בדרך כלל תלות בבני הזוג ובתגובותיהם
- בעלי בטחון עצמי נמוך, גם אם לכאורה לא מראים חולשות, תמיד צודקים, בדרך כלל מאוד ביקורתיים וציניים ואפילו אם הם משדרים עודף בטחון, הרי שהיא שיקרית.
- קשה להם באינטימיות וקירבה, קשה להם להיפתח ולהביע רגשות.
ממערכת יחסים תובענית ומציפה למערכת יחסים מאושרת – הפתרון:
מה עושים? איך אפשר לשנות את מערכת היחסים ולא להביא אליה את כל מה שטאטאנו מהילדות מתחת לשטיח ורק הורס לנו? הנה שתי נקודות ששווה לקחת לתשומת הלב:
- מודעות היא שם המשחק – לפני כל דבר אחר חשוב שבכל פעם שאנחנו פוגשים בעצמנו את הילד הפגוע שחרד מנטישה, מפגיעה או מכל דבר אחר בזוגיות, ניזכר בשני סוגי ההתקשורת שציינו כאן למעלה. ברגע שנזהה את עצמנו כבעלי דפוס התקשרות חרד ולא יציב, קודם כל נקבל את העובדה שזה לא משהו שאנחנו אשמים בו, אלו התנאים בהם גדלנו ולא משנה כמה אהבו אותנו ההורים, גם הם כנראה הגיעו לשם עם הקשיים שלהם שלא טופלו מעולם.
כך גם נכעס עליהם פחות ורק אז נתפנה לעשות כל פעם מחדש את התרגול הבא: לנשום נשימות עמוקות עד להתחלת ההרגעות ורק כאשר אנחנו רגועים יותר ופחות טעונים, ללמוד לבחור את התגובה המתאימה יותר… וכן כן, מדובר על למידה לכל דבר, אל תפספסו את אתגר הלמידה הזה, הוא זה שיצור לאט לאט את השינוי … והשינוי יגיע גם יגיע, רק תתמידו.
- שיחה פתוחה עם בן/בת הזוג – אנחנו תוקפניים לפעמים? נסגרים? קודם כל נשב בארבע עיניים עם בני הזוג ונדבר על ההיסטוריה המשפחתית האישית שמשליכה על ההתנהגות הזאת שלנו כיום, כך שבן או בת הזוג לא ירגישו אשמה, דחיה ויבינו שההתנהגות שלנו כלל לא קשורה אליהם, כך תתחזק האמפטיה שלהם כלפינו… ואל תשכחו, יתכן שהם מתמודדים עם סגנון התקשרות שכזה בעצמם, היפתחות שלכם, תביא אותם לפתח מודעות עצמית גם כן, כך שבעצם שינוי באחד מכם, יצור בלאו הכי שינוי אצל השני/ה.
זכרו, מה שקובע בסופו של דבר את איכות הקשר שלכם, הוא המודעות העצמית, חלק מאיתנו גדלו בבתים נוחים יותר מבחינה רגשית, יחד עם זאת רבים מאיתנו יצטרכו לתרגל ולהתאמן עד אשר תהיה הפרדה סופית מהילד הפגוע שחשו בילדות.
מה קורה לילד שבך? אפשר ליצור שינוי מחשבתי, תאמינו לי, הייתי שם!
המוח שלנו הוא האיבר הכי גמיש שיש ויכול להתאים את עצמו גם לשינויים חיוביים וזה יקרה על חודם של שלושה דברים עיקריים:
תירגול ואימון + סבלנות (זה אורך זמן) + סובלנות (קבלת עצמנו וקבלת בני זוגנו אותנו ואת עצמם)
באהבה
אביגדור
